פרשת השבוע בהעלותך (מאת אוהד רצון)

נאמר בפרשה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

לכאורה, לשון הפסוק אינה מדויקת, כי היה צריך לומר, יאירו ששת הנרות, ולא שבעת הנרות. ומדוע? מפני ש"המנורה", הכוונה היא לקנה האמצעי של המנורה, שהיה מגוף המנורה, (כמו שאמרו במסכת מנחות), וכל הנרות מימין ומשמאל, היו מכוונים ונוטים אל אמצע המנורה, אל הנר האמצעי, נמצא אם כן, שמול פני המנורה, היו מאירים ששה נרות, ולא שבעה!

אלא הסבר הדברים הוא, שבשעה שנחנך בית המקדש, שם הקדוש ברוך הוא שני כהנים גדולים. אהרן הכהן למטה, והמלאך מיכאל השר הגדול למעלה, וכמו שרמוז בפסוק, "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם", "נראה", הם אותיות "אהרן", ו"אליכם", הם אותיות מיכאל. ששניהם נתמנו כהנים גדולים, זה בבית המקדש בעולם הזה, וזה בעולמות העליונים.

וכך תמיד, "ירושלים של מטה, כנגד ירושלים של מעלה", ומיכאל השר הגדול מקריב בכל יום ויום קרבנות בבית המקדש של מעלה, והוא מקריב כבשים של אש, ועל זה אנו מתפללים בכל יום, "רְצֵה ה' אלוקינו בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן", כי מה כוונת הדברים "ואישי ישראל", הרי אין לנו קרבן אישים בזמנינו? אם כן על מה אנו מתפללים שיתקבל ברצון? אלא הכוונה היא, על הקרבנות שמקריב מיכאל, שאנו מתפללים שיתקבלו ברצון לפני ה' יתברך.

למדנו אם כן, שכל מה שעושים למטה, נעשה גם למעלה, וגם המנורה שהיה מדליק אהרן, היה מדליק אותה עם כל הכוונות העמוקות והנוראות שהיה מכווין, ובאותה שעה היה מסתכל למעלה, ומכווין, כי אלו השבעה נרות, הם כנגד שבעת הנרות שלמעלה, שהיה מכווין אהרן היטב, לתקן את שורשה של מצוות הדלקת הנרות במקום העליון.

וכן מה שנאמר בהמשך, "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" וכו', ומפרש רש"י: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא שִׁנָּה". ולכאורה הוא דבר תמוה, וכי זהו שבחו של אהרן? שלא שינה ממה שה' ציווה עליו? וכי מדוע בכלל שישנה?

אלא החידוש הוא, שבשעה שלימד משה רבינו את אהרן כיצד להדליק את הנרות, לא מסר לו את כל הכוונות והסודות שיש במצוות הדלקת הנרות, שנמסרו לו מפי ה' יתברך, מפני שחשש משה רבינו, שמא אהרן אינו ראוי כל כך ללמוד את הסודות והכוונות הללו. אבל אהרן הכהן בצדקתו וקדושתו, זכה לכווין מעצמו לכל הכוונות שנמסרו למשה רבינו מפי ה', ועל זה אמרו, "מלמד שלא שינה", שאף על פי שלא מסר לו משה את הכוונות, בכל זאת הוא לא שינה ממה שאמר ה' למשה, כי בקדושתו הצליח להשיג את כל הכוונות בעצמו.

מרן הרב חיד"א בספר 'שם הגדולים' כתב, שבגמרא במסכת קידושין (דף ע.), מוזכר שֵׁם קדוש בן ארבעים ושתים אותיות. ורש"י בפירושו כותב, "שם בן ארבעים ושתים אותיות – לא ידעתי מהו". אולם באמת, רש"י ידע מהו אותו שם, אלא מפני שחשש, שהרי לא כולם ראויים ללמוד שם כזה, ויתכן שישתמשו בו שלא כהוגן, לכן הסתיר את הדבר, וכתב שאינו יודע מהו.

כאשר היה רש"י זקן בשנים, היה לומד לפניו נכדו, הרשב"ם, רבינו שמואל בן מאיר, שהיה בנה של בתו של רש"י. והיו יושבים ולומדים גמרא. הגיעו לסוגיא במסכת קידושין, שאל רבי שמואל את סבו, רש"י, סבא, מהו שם בן ארבעים ושתים אותיות? אמר לו רש"י, גם אני איני יודע. מפני שחשש רש"י, שמא נכדו, רבי שמואל, אינו ראוי כל כך שיגלו לו את השם הזה, לכן העלים ממנו את הדבר.

לאחר זמן, נפטר רש"י. ובבואו לפני בית של מעלה, עשו עמו דין וחשבון, וכך אמרו לו, מדוע מנעת בר? מדוע מנעת טובה מנכדך רבי שמואל? למה לא מסרת לו את השם בן מ"ב אותיות? השיב רש"י, כי סברתי, שאולי נכדי אינו ראוי כל כך למסור לו את פירוש השם הקדוש. אמרו לו, לא ידעת? רבי שמואל הוא איש צדיק וקדוש, וראוי הוא למסור לו סתרי תורה!

דנו בדברים, ואמר רש"י, הנה אני מוכן לשוב לעולם הזה, ולמסור לו את השם הקדוש. ואמנם, באמצע הלילה, היה רבי שמואל ישן על מיטתו, והנה ניצב על ידו סבו, רש"י, ומקיץ אותו משנתו. רבי שמואל נחרד, הנה סבו קם מבית הקברות! אמר לו רש"י, אין לי זמן, קום מהר ותטול את ידיך ואפרש לך מהו שם בן מ"ב אותיות, קם רבי שמואל, נטל את ידיו, וישב לפני סבו בדחילו ורחימו, ולמד ממנו שם בן ארבעים ושתים אותיות. ונתסלק משם רש"י.

זה היה עם רש"י עליו השלום, רבן של ישראל. יתכן, שגם משה רבינו, חשב שאהרן הכהן הוא כמו רשב"ם, ואמר בליבו, איך אמסור לו את הכוונות? אולי זה לא מתאים. אבל אהרן בחכמתו וקדושתו, זכה לכווין לכל אותם הסודות. זה מה שנאמר "ויעשה כן אהרן – מלמד שלא שינה".

ונוכל לפרש עוד. הרי ביום הקמת המשכן, אירע לאהרן אסון, שני בניו, נדב ואביהוא, מתו במקדש, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ", אם כן, בכל פעם שנכנס אהרן להיכל, להדליק את המנורה, היה נזכר, כאן מתו שני בניו, מכאן מישאל ואליצפן הוציאו את הַגְּוִיּוֹת שלהם, ובוודאי אז הייתה רוח נכאים נופלת עליו. ובכל זאת אהרן היה מתגבר, לא רפו ידיו, לא נשבר לבו, והיה עושה את המצווה כהלכתה. מלמד שלא שינה!

שבת שלום!